האם צריך להתנפץ על סלעים כדי להתעורר?

*על שערים, פציעות, ושיעורים שבאים עטופים בכאב

סיפרתי לכם קצת על זה שאני מרגישה שאני עוברת דרך שער – אל פרק חדש בחיים, שמתחיל ממש עכשיו.זה מרגיש כל כך עוצמתי ומדויק, וכנראה שלא היה קורה אלמלא נפצעתי.רק אחרי השבוע האחרון אני באמת מבינה עד כמה.

אני אנסה להסביר את זה כאן – גם כי הכתיבה והשיתוף עוזרים לי לעבד את החוויה ולשים אותה במילים, וגם כי אולי חלק מכם תזדהו (ואשמח מאוד לשמוע אם כן).

במקור תכננתי כמה שבועות עמוסים במיוחד (אתם הרי כבר יודעים שיש לי נטייה להגזים). הייתי אמורה להיות אסיסטנטית בקייטנה של ג'ייד עם הבנות, כמו בשנה שעברה, ואחר כך להמשיך ל־Sierra Hot Springs לסיים את הכשרת הריברסינג שהתחלתי לפני שנה.אבל אז… נפצעתי.וכל התכניות השתבשו.

לא קייטנה, ולא הכשרה.זה גם אומר שאורי ואבא שלי היו צריכים להתחלק ביניהם בימים עם הבנות, כי היה לי חשוב שהן לא יפספסו את הקייטנה.אבל זה גם אומר – וזה לא פרט קטן – שזו הפעם הראשונה מאז שהן נולדו שהן במסגרת, בלעדיי.

קצת רקע חשוב:אני ואורי עוברים עכשיו את התקופה הכי קשה בזוגיות שלנו עד כה.וזה אחרי שלוש שנים לא פשוטות: לידה של תאומות אחרי טיפולי פוריות, עזיבה של הארץ והקהילה כשהן היו בנות 9 חודשים, טיול ברחבי ארה"ב בוואן, מעבר לאוטובוס וחיים כנוודים דיגיטליים… וכל זה תוך כדי שהבנות גדלות, אורי עובד, ואני לרוב איתן.

אחד השינויים שהחלטנו לעשות כדי לנסות להחזיר לעצמנו איזון הוא להכניס את הבנות למסגרת.זו הייתה החלטה לא פשוטה – בעיקר מבחינתי.

בעוד שבועיים הן מתחילות גן, שלושה ימים בשבוע.עבורי, זו נקודת מפנה ענקית.אני לא יודעת מה יהיה בעתיד, אבל ברור לי שהפרק שהיה – נגמר. ואנחנו נכנסים לפרק חדש.

אמרתי כבר שאני מרגישה שעברתי שער – ובאמת, בחודשיים האחרונים, עברנו כל כך הרבה:עזבנו את הארץ אחרי חצי שנה, עברנו לבית חדש ביער של סנטה קרוז, אורי סיים את התפקיד שלו בעבודה, הצטרף לי פרויקט חדש ומרתק, ובעצם הפכתי למפרנסת העיקרית.מה שגם אומר – שאני כבר לא יכולה להמשיך עם החינוך הביתי כמו קודם.

ואז הגיעה הפציעה.

בבוקר ההוא יצאתי מהבית במצב רוח לא משהו.בדרך עלתה לי מחשבה חשוכה, כזאת שקשה לכתוב בקול רם:“מה כבר יקרה אם תהיה לי תאונה? אולי יהיה קל יותר אם פשוט אעלם.”

(חשוב לי לומר – אני לא אדם אובדני, אף פעם לא הייתי. זו הייתה מחשבה חולפת, מה שנקרא death urge – משהו שיכול לצוץ לרגע, גם אצל אנשים בריאים בנפשם.)

פחות משתי דקות אחר כך – בום.הגלגל נכבה מתחתיי, עפתי על האספלט במהירות של יותר מ־40 קמ"ש. הרגשתי את הפנים נמרחות על הכביש, כאב חד בברך, שפשופים בכל הגוף. לא הייתה שום דרך לעצור.

תוך רגע, בחורה יצאה מהרכב ורצה אליי. היא שאלה אם להתקשר למישהו – ביקשתי שתחייג לאורי.תוך פחות מ־10 דקות הגיעו אמבולנס ומכבי אש. אחריהם – אורי והבנות.ברור לי שזה לא היה קל להן לראות אותי ככה, אבל ניסיתי להישאר רגועה. בערב סיפרתי לאורי על המחשבה שהייתה לי, ודמעות לא הפסיקו לרדת.

בהתחלה – רק חשבתי על איך הפציעה דפקה לי את כל התכניות.אבל משהו בתוכי ידע שזה לא מקרי.כבר מהרגע שחזרתי מהבית חולים, אמרתי לעצמי (ולחברים טובים שתמכו בי): כנראה שיש כאן שיעור שאני צריכה לעבור. ואני מוכנה ללמוד.הזכרתי לעצמי שהכול מדויק.

אז שיניתי גישה.דאגתי לגוף שלי. נחתי. טיפלתי בעצמי עם צמחים. הודיתי על ההזדמנות. עטפתי את עצמי באהבה.ובסופו של דבר – נשארתי לבד בבית החדש, שהיה פתאום כל כך יציב. הוא הפך לממלכה שלי.באחד הערבים, תוך כדי שאני מכינה לבנות אוכל ליום למחרת, הבנתי שזו הפעם הראשונה מזה ארבע שנים שיש לי שגרה. ושנעים לי. וטוב לי.נזכרתי במשפט: “חופש נוצר בגבולות ברורים” – והייתי צריכה להרגיש את זה על בשרי כדי באמת להאמין בזה.

זה היה אחד השבועות הכי פרודוקטיביים שלי בשנים האחרונות.לא יצאתי מהבית – ולא הרגשתי צורך. לראשונה, הגוף שלי הרגיש בטוח לנוח.ממש הייתי צריכה להישבר – כדי שהרוך יוכל לצאת החוצה.

כשעוד הייתי בארץ, חברה שאלה אותי: “את כל הזמן דואגת לאחרים. את דואגת גם לעצמך לפעמים?”והתשובה הייתה – לא מספיק.

אגב, השבוע הזה גם שימש כהכנה לבנות.מין תקופת ביניים, מעבר מהחינוך הביתי לכניסה למסגרת.זה לא היה קל להן, בעיקר לנאיה – שכל הזמן רצתה שאני אהיה איתה בקייטנה.אבל זה גם היה חשוב.משהו בתוכן התחיל להיבנות.קצת ביטחון.קצת יכולת לפגוש אנשים בלעדיי.

והשורה התחתונה?אם לא הייתי נפצעת – לא הייתי מקבלת את השיעורים העוצמתיים שכל כך הייתי זקוקה להם.

לפני יותר מעשור ביקרתי בנאות סמדר.במעגל בוקר, מישהי הקריאה שיר שהיא כתבה, וסיימה במילים שהדהדו בי מאז: "האם צריך להתנפץ על סלעים כדי להתעורר?"

אז כנראה… שבמקרה שלי – זה היה אספלט 😅